שדה ואח' נ' בר  ואח'

לפני תביעה על סך כ-20 אלף ₪.

התובעים טוענים בכתב התביעה כדלקמן:

ביוני 2017 שכרו התובעים את דירת הנתבעים – ומסרו 12 שיקים (לכל חודש מ-1.8.17) וכן שיק בטחון. בשל הריונה של התובעת חיפשו התובעים דירה שלא מועמדת לעבור הליך תמ"א 38 ובכל שלב של המו"מ או בחוזה לא צוין כי הדירה מצויה לפני שיפוץ.

התובעים נכנסו לדירה ב-21.7, ובסמוך לאחר מכן התברר להם כי הבניין צפוי להתחיל בשיפוץ בתוך חודשיים. התובעים פנו לנתבעים שהשיבו כי הדבר לא צוין משום שדיבורים על תמ"א 38 נשמעים מזה שנים (משנת 2010), אבל "לא קורה עם זה כלום" ואין עדיין היתר בניה.

התובעים פנו לעירייה ולמדו כי הבניין קיבל את האישורים וכי היתר בניה צפוי לצאת בתוך שלושה-ארבעה חודשים. בשיחה עם עורך הדין שמטפל בנושא אושר מידע זה.

התובעים הודיעו על כוונתם לעזוב את הדירה וסיכמו עם הנתבעים שיסיימו את החוזה בסוף חודש אוגוסט. ב-6.8.17 חזרו לגור בדירתם הקודמת, וזאת למרות שהתובע קיבל עבודה בסמוך לדירת הנתבעים דווקא.

התובעים קיבלו חזרה מהנתבעים את 12 השיקים עבור השכירות אולם הנתבעים הותירו אצלם את שיק הבטחון.

סכום התביעה מורכב מדרישה להשבת שכר הדירה עבור חודש אוגוסט (3,650 ₪), עלויות הובלה (1,650 ₪, פעמיים), ימי עבודה, ארנונה לדירת הנתבעים (300 ₪), עגמת נפש, נזק עתידי בעקבות שינוי מקום העבודה, ריהוט שנרכש במיוחד לדירת הנתבעים והוצאות משפט.